Tuesday, December 11, 2018

What Could Be Missing in Jordan Archaeology?

Jordan was created by Winston Churchill in 1921.

Given that, it would difficult to find "Jordanian" archaeological artifacts and remains.

However, since Transjordan, besides being part of "historic Palestine" (and thanks to Marc Lamont Hill for resurrecting that term), was also Eastern Eretz-Yisrael, 

the two tribes and the half-tribe have received their inheritance beyond the Jordan at Jericho eastward, toward the sun-rising.'  Numbers 34:15

I would have expected mentions of the territory's Jewish past in an official archaeological report.

I was wrong.

I searched this 104 page document for the terms "Jewish", "Israelites" and "Hebrews". It is entitled "Archaeology in Jordan Newsletter - ACOR, 2016-2017 Seasons". The ACOR is for The American Center of Oriental Research. Its Board of Trustees. It is private and was founded in 1968.

In its Mission Statement, it notes,

ACOR has broad relationships in Jordan as well as deep relationships with key Jordanian national and local governmental agencies and academic institutions. 

I found no mentions of those three terms.

I continued to search.  "Roman" came up 37 times. "Christian" 5 times. "Byzantine" 16 times. "Ottoman" 11 times.

Here is a map of the sites:

To be fair, and honest, I couldn't find "Crusader" or "Canaanite".  But I did not review all past issues.

Still, odd that the Jews were missing.

On page 513 of the 2010 report I found this:

An ostrakon of a storage jar should be mentioned: the partly preserved inscription is in Transjordanian dialect/Old Hebrew

Hebrew is  "a Transjordanian dialect"?  Really?

According to a 1993 publication, ACOR

As a member of ASOR, it has a strict policy of non-involvement in politics and follows their code of archaeological ethics

They seem to have an odd concept of "non-involvement in politics".

Thank You, New Zealand

I did not know this:-

New Zealand has one of the worst rates of family violence in the Organisation for Economic Co-operation and Development, an intergovernmental organisation with 36 member countries. Police attend a domestic violence incident every four minutes, with an estimated 80% of incidents going unreported.

I didn't know New Zealand was under an occupation.

I was under the impression, as informed by all sorts of interested parties, that Israel's "occupation" is guilty for family violence, both in the territories and Israel.  I read that

PA: It's Israel's fault Arab men beat their wives

For example, from the June 2017 Human Rights Council Report of the Special Rapporteur on violence against women, its causes and consequences, on her mission to Israel:

the former Special Rapporteur on violence against women highlighted a number of issues of concerns related to violence against women that remains unaddressed and unresolved. Additionally  various UN bodies have expressed concern about the human rights, humanitarian and security issues that occupation brings, including with regard to the situation of women. While recognizing the imperatives related to security and stability in the region, the Rapporteur highlights the clear linkage between the prolonged occupation and VAW, and she notes, like her predecessor, that the occupation does not exonerate the State of Palestine from its due human rights obligation to prevent, investigate, punish and provide remedies for acts of gender-based violence (GBV) in the areas and for persons under its jurisdiction or effective control. The authorities in Gaza also bear human rights obligations, given their exercise of government-like functions and territorial control.

A year earlier, a report, issued for the 60th session of the Commission on the Status of Women during March 2016, highlighted the situation of Palestinian women for the period from October 1st 2014 to September 30th 2015.

According to the document, as reported,

Israeli occupation is to blame for domestic violence against Palestinian women.  It states that "overcrowded living conditions and a lack of privacy" in Palestinian refugee camps causes "psychological distress among camp residents" which combined with "the unstable political and security situation and discriminatory gender stereotypes and norms" leads to this type of violence.

Here's a 22-page report

As for internal Israel domestic violence, here's an article which discusses domestic violence as linked to the militarization of domestic violence in Israel:

the article explores how the centrality of the military, a pervasive ideology of militarism, and the militarization of society shape perpetration, understandings, and experiences of and responses to domestic violence in Israel. 

Arab women murdered in Israel are not "Arabs" but "Palestinians", by the way. 

I remember years ago the claim that husbands returning from their reserve duty were violent towards their spouses and children due to their service on behalf of the "occupation".

Thank you, New Zealand for providing some balance and perspective.


Monday, December 10, 2018

More Jordanian Provocation

Alerted by ThisOngoingWar, I found this from December 5, translated from the Arabic:

The story:

The Hashemite Guardianship is a historical right to the Islamic and Christian holy sites in the city which will be launched with the participation of about 1,000 participants
The Minister of Awqaf, Islamic Affairs and Holy shrines, Dr. Abdul Nasser Abu Al-Basal said that the conference "cry of the Al-Aqsa Mosque" is the second conference of the road to Jerusalem.He explained in a press conference held yesterday to talk about the conference will start on 20 of this month [December] Arab and Islamic countries and the world and Islamic Christians to support the steadfastness of the sanctified Jerusalem and the assertion of [the Hashemite] guardianship...Chairman of the Palestine Committee in the House of Representatives Yahya Saud, it became necessary to have a conferenceInternational Islamic world to mobilize the defense of Jerusalem and Islamic and Christian sanctuaries.
He said that the visit to Jerusalem does not mean normalization with Israel, it strengthens the steadfastness of our brothers in Jerusalem.
He stressed that the Hashemite guardianship of the Islamic and Christian holy sites is a historical right of the Hashemites...
Incursions into it in addition to the existence of a new approach by the occupation authorities towards the Al-Aqsa Mosque.  The Judaization of the holy sites and the division of them into time and place.He said that we need to stand up all the Islamic world and free to assert our right in Jerusalem and holy places and not to leave...We want to leave al-Aqsa mosque alone or leave the holy ones alone.
...The identity of the Holy Mosque on the entire Haram al-Sharif 144 acres and a quarter above the ground and underground is counted as the biggest challenges before us, we will not accept partnership, negotiation and division neither under nor above the ground.In addition to restoring the custody of the age of the mind in all its details and dimensions and importance...Al-Saud said that the Hashemite guardianship of the holy sites in Jerusalem is a historical right of the Hashemites since 1924...

And mentioned in the Jordan Times.

This is in violation of Article 9 of the Israel-Jordan Peace Treaty with regard to places of religious significance so:-

  1. Each party will provide freedom of access to places of religious and historical significance...3. The Parties will act together to promote interfaith relations among the three monotheistic religions, with the aim of working towards religious understanding, moral commitment, freedom of religious worship, and tolerance and peace.

Previous provocations:


and here.


The Forward's Anti-Semitism Problem

For two years now, The Forward has been hyping charges of anti-Semitism aimed at President Trump.

The latest, Batya Ungar-Sargon's

Trump Just Accused Jews Of Loving Israel, Not America - 

And His Fans Cheered Anyway

and she clarified her intention

The President’s remarks are deeply offensive. They take the classic anti-Semitic canard that Jews have dual loyalties to their home country and to Israel and go one step further, suggesting that Jews have only one loyalty — to Israel.

Not only that, but the President contrasted the singular loyalty of American Jews to Israel with the love shown by Vice President Pence, who is able to love both America and Israel.

Amazingly, his audience of right wing Jews applauded. Their applause for the President’s casual anti-Semitic remark is staggering,

This afternoon, this popped into my mailbox and I highlighted its problematic character:

Are they so blind not to see what they are doing to destroy the fabric not only of ethical journalism rather than a mobilized one but they are contributing to the very anti-Semitism fomenting they decry?


Stalin's Convoluted Justification of Israel

In his "Marxism and the Jewish Question", Stalin wrote

...In brief, the Jewish nation is coming to an end, and hence there is nobody to demand national autonomy for. The Jews are being assimilated.

This view of the fate of the Jews as a nation is not a new one. It was expressed by Marx as early as the 'forties, in reference chiefly to the German Jews. It was repeated by Kautsky in 1903, in reference to the Russian Jews. It is now being repeated by Bauer in reference to the Austrian Jews, with the difference, however, that he denies not the present but the future of the Jewish nation.

Bauer explains the impossibility of preserving the existence of the Jews as a nation by the fact that "the Jews have no closed territory of settlement." This explanation, in the main a correct one, does not however express the whole truth. The fact of the matter is primarily that among the Jews there is no large and stable stratum connected with the land, which would naturally rivet the nation together, serving not only as its framework but also as a "national" market. Of the five or six million Russian Jews, only three to four per cent are connected with agriculture in any way. The remaining ninety-six per cent are employed in trade, industry, in urban institutions, and in general are town dwellers; moreover, they are spread all over Russia and do not constitute a majority in a single gubernia.

Thus, interspersed as national minorities in areas inhabited by other nationalities, the Jews as a rule serve "foreign" nations as manufacturers and traders and as members of the liberal professions, naturally adapting themselves to the "foreign nations" in respect to language and so forth. All this, taken together with the increasing re-shuffling of nationalities characteristic of developed forms of capitalism, leads to the assimilation of the Jews. The abolition of the "Pale of Settlement" would only serve to hasten this process of assimilation.

And precisely because of that reasoning, Israel, which preserves the Hebrew language, the Jewish culture and religion, the Hebrew psyche and administers as a sovereign power the historic homeland of the Jewish people, represents the victory of Jewish nationalism, that is, Zionism.

In addition, that is why assimilation, in any form, is to be combatted.


Sunday, December 09, 2018

Golan Map: Its Jews Communities

In 1891, Baron James De Rothschild purchased 120,000 dunams (30,000 acres) in the Golan for Jewish resettlement activity.

Or 150,000 dunams.

The map:


Fruma Bernstein and Her Son Moshe

If you are unaware, Jews had established communities on the slopes of the Golan Heights, where Jews had constantly resided for two thousand years and more, as early as 1885 as summed up here:

In the winter of 1885, members of the Old Yishuv in Safed formed the Beit Yehuda Society and purchased 15,000 dunams of land from the village of Ramthaniye in the central Golan. Due to financial hardships and difficulty in securing a kushan (Ottoman land deed) the site was abandoned a year later. Soon afterwards, the society regrouped and purchased 2,000 dunams of land from the village of Bir e-Shagum on the western slopes of the Golan.

In 1890, six houses were built with the help of Hovevei Zion from London. In 1906, the population was 33, and land area was 3,500 dunams (3.5 km2). A Hashomer scheme to settle more farmers there in 1913 was not successful. The Jews fled in the wake of the 1920 Nebi Musa riots. The last to depart was the Bernstein family, who left on 25 April 1920 after Arabs attacked the village and killed two family members.

The red symbol marks where Bir e-Shagum was located:

And on the Bernstein family I learned details from this memorial site.

Fruma was born in Tzfat around 1860 to a Haredi family. In 1884, the Bnei Yehudah Assocation was formed to establish a renewed Jewish presence across the Jordan River and on the slopes og the Golan Heights were land had been purchased by the Hovevei Zion movement and Sir Laurence Oliphat (here).

Having married one Chaim Shimon Hirsh Bernstein, who dealt in cloths, they bought 300 dunams of land at the site of Bir e-Shagum, which today is adjacent to Bnei Yehuda on the land of Givat Yoav.  He became the de facto mayor and constructed a spacious home.  A sone was born and, incidentally the nearby Arab mukhtar also had a son born but as his wife died, Fruma assumed nursing duties for the orphan.

תנאי החיים הקשים דלדלו את מספר התושבים בכפר. כל הבקשות לעזרה מנדיבי עם בגולה לא נענו. המשפחות האחרונות עזבו את המושבה בשנת1913 וב"בני יהודה" נותרו 5-6 משפחות בלבד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נותרה במקום משפחת ברנשטיין לבדה. האב חיים נהרג בנופלו מעל סוסו. פרומה ושני בניה, שקיבלו תחת אפוטרופסותם את שאר אדמות היהודים, נותרו לעבד את האדמה. שאר בניה ובנותיה התפזרו ברחבי הארץ. בפרוץ מאורעות תר"ף, ביום ז' באדר תר"ף (26.2.1920), פרץ לבית המשפחה בן המוכתאר הערבי והרג ביריות את "אמו" ואת "אחיו" מנשה. הבן השני שרגא, שעבד אותו זמן בשדות המשפחה, הצליח לעבור את הירדן, להגיע לטבריה ולהזעיק עזרה, שבאה מאוחר מדי. פרומה הובאה למנוחת עולים יחד עם בנה משה בבית העלמין בטבריה, ליד קבר הבעל-האב. הניחה שני בנים ושלוש בנות.

Additional material is supplied here:

למנה ברנשטיין פרומה ואברהם בנה – נרצחו בביתם

1920 - בני-יהודה

מצבת פרומה ובנה אברהם
בית העלמין העתיק בטבריה

פ"נ נקברו שני קרבנות קדשים
שנהרגו יחד בידי רוצח ערבי
במושבה בני יהודה עבר הירדן
בימי הפרעות וההתנפלויות על
היושב היהודי בא"י - [ארצנו] האהצוה *
אברהם בר חיים            מ   פרומא
נכידס א ז אייר              בת שלם
רפ  תנצבה                  ובנה הבחר

*  יש האומרים האהצוה - ראשי תיבות: האהובים הצדיקים והטהורים

 חיים נכד'ס הוא חיים ברנשטיין איש צפת וסוחר בדים אמיד, ממייסדי אגודת 'בני יהודה' ששמה לה למטרה להתיישב בגולן אשר התיישב עם משפחתו בכפר הערבי ביר א-שגום והוא בעל 300 דונם אדמה שקנה מכספו.  חיים ברנשטיין , בעלה של פרומה, נרצח על –ידי צ'רקסים ליד העיירה קונייטרה, בדרכו מדמשק לביתו לחוג את חג הפסח בחוג משפחתו .והשנה היא 1916..
  פרומה בת יהודה
 פרשה נשכחת בתולדות היישוב העברי המתחדש בארץ- ישראל על האלמנה והאם השכולה פרומה ברנשטיין ילידת צפת, אחרונת המתיישבים היהודים במושבה 'בני-יהודה' שבגולן ובנה אברהם נרצחו בידי בן שייח' הכפר הערבי בו גרו, בן ביתם היה וילד טיפוחיהם.
 ביום 5 באפריל 1920 נטמנו השניים בבית העלמין הישן בטבריה  אזור א' חלקה ב' קבר 1687 ליד קברו של ראש משפחם ר' חיים שנרצח ארבע שנים קודם לכן.
 בני יהודה
 הסרת האבק מעל מצבתם המשותפת של פרומה ובנה אברהם בחלקת קברי המשפחה בטבריה וגילתה גם סיפור על ניסיון נועז של בני צפת להתיישב בארץ הבשן, בגולן, בלב ישוב ערבי ורחוק מכל יישוב יהודי אחר. 
 "בני יהודה"  - אגודה שנוסדה בצפת בשנת 1884 ושמה לה למטרה ליישב יהודים בגולן. החברה בחרה לה ועד על פי "דיעות נעלמות", כלומר בהצבעה חשאית. בראש הוועד עמדו שבעה אנשים משכמם ומעלה, כפי שמעידים עליהם כותבי קורות העיתים של אותם ימים: "מגדולי חברתנו בכל העניינים בכלל ובפרט, בסדרים נכונים ובהנהגה ישרה כטוב בעיני אלוהים ואדם". לא פחות ולא יותר. והשבעה הם: הרב שמואל שולמן, צבי הירש ראזען, משה פעליקסזאהן, שמואל ברוך מאשקאוויץ, חיים נכד, נחום סאלימן ואהרון לאבין. אחד מהם, הקרוי, כאן חיים נכד, הוא מגיבורי סיפורנו. 

חותמת האגודה
 חברי אגודת 'בני-יהודה' ניסו להתיישב בראשונה ברמת'נייה שבגולן ונכשלו כשלון חרוץ. בעקבות הכישלון עזבו רוב החברים את האגודה. מתוך יותר מ- 50 משפחות נותרו כ- 20 ומניינם 78 נפש. המשפחות הנותרות מצאו לעצמם מקום חדש להתיישב בו – במורדות המערביים של הגולן המשתפלים אל הכינרת. הם רכשו מכספם כ-2,110 דונם מאדמות הכפר הדל ביר א-שגום [איז'גום], שרוב תושביו הערבים הגיעו מהכפר אל-עאל הסמוך, אליו חזרו חלקם לאחר שהיהודים רכשו את בתיהם ואדמותיהם – שליש מהשטח המקורי.

בשל מחסור באמצעים לא יכלו חלוצי צפת אלה להיאחז מיד בקרקע, ורק בשנת 1888 באו חמש המשפחות הראשונות לכפר והחלו לעבד את אדמתם בשותפות עם כמה מהפלחים המקומיים. אלה כאלה התגוררו בבקתות העלובות של ביר א-שגום, כפר קטן זה אינו מצטיין במאומה, כמתואר בעיתוני התקופה: " מספר תושביו היה מועט, אדמתו רובה מדרונות, מהזיבורית שבגולן התחתון. מימיו דלים, מעיין קטן נובע למרגלות הכפר וכדי לשאוב את מימיו יש לרדת לתוך בור חצוב בסלע ולהעלותם פחים-פחים".
 המרכז היהודי הקרוב ביותר, הייתה טבריה. בסירה שכורה של דייגים ערבים היו חותרים מטבריה עד לחוף המזרחי של הכינרת, ומשם עולים אל המושבה.
 בתנאים הקשים הללו התקשו המתיישבים להחזיק מעמד. פניותיהם לעזרה לא נענו. גם פטרונם – סר לורנס אוליפנט,  גוי מוחלט וציוני רומנטיקן ללא תקנה, סקוטי שהגיע מדרום-אפריקה - לא הספיק למלא את הבטחותיו לעזור להם – אוליפנט מת באנגליה בשנת 1888 כמה חודשים לאחר שעלו המתיישבים על אדמתם.
 למרות זאת רכשו חברי האגודה שטח נוסף מאדמות הכפר. זה קרה לאחר שנודע להם כי 1,390 דונם הוצעו למכירה, ומי שעמד לקנותם היה פרסי בעל נכסים וקרקעות בסביבה ממשפחת בהא אללה, שייסד את כת הבהאים [ יורשיו ישבו עד מלחמת העצמאות בחוותם שגבלה בחצר קיבוץ עין-גב].
 משנודע הדבר לחברי "בני-יהודה" נחרדו לנוכח האפשרות לשותף בלתי קרוא זה, שנודע באכזריותו ובכובד לבו. לאחר שהשלימו את הרכישה השנייה, היו יותר ממחצית אדמות הכפר בבעלות האגודה, אלא שבינתיים לא יכלה אף משפחה להתיישב על אדמתה. הרכישה רוקנה את הקופה וסיבכה את האגודה בחובות גדולים.
 בשנת 1890 ישבו חברי אגודת 'בני-יהודה' על אדמתם בכפר ביר א-שגום במשך כעשרה חודשים רצופים, כדי לממש את בעלותם עליה. בשאר הזמן, כאשר ישבו בצפת ובראש-פינה, הם החכירו את אדמתם לפלחים מתושבי הכפר בתנאיי חכירה רגילים דאז או בשותפות. דמי החכירה הספיקו בקושי לתשלום המסים לממשלה העות'מאנית ולא הותירו כמעט רווח לבעלי הקרקע. מפעם לפעם נהגו לבקר בכפר ולשהות בו תקופות קצרות למימוש הבעלות.
 חלקם עזבו. הכולירה שפשתה בסוריה בשנת 1890, מותם של ילדים ברעב ובמחלות, והעוני והתעמרותם של השלטונות תרמו לכך. חסרון כיסם  היה הנורא, הם לא הצליחו לכסות בעמלם וביבוליהם את חובותיהם. הם נאלצו למכור את בקרם לשכניהם הערבים ולהחכיר להם את האדמות. רובם כלל לא גרו במקום כי לא היה להם די ממון לבנות בית גם כשהשלטון העות'מאני כבר הואיל לתת רישיון לבנייתו.
 כך עברו שמונה שנים שבהן לא רוו חברי 'אגודת 'בני-יהודה' נחת, בלשון המעטה.
 והנה נפל דבר - הוועד הפועל הציוני הלונדוני נענה להפצרותיו של משה פליקסזון, נציג אגודת 'בני-יהודה' ושיגר בראשית שנת 1898 את שמואל גולדמן [לימים הוא יקים בהר-כנרת עבור בעלי מניות מסנט-לואיס בארצות-הברית את חוות פוריה – היא  אחוזת גולדמן]. גולדמן בא ובכיסו תקציב לעזרה; פרע את חוב קניית 1,390 הדונמים, שיפץ את מעט בתי המתיישבים המטים ליפול, הוסיף שני בתים קטנים והקים חצר גדולה מוקפת חומת אבן בתחום הכפר ובתוכה אורווה לבהמות עבודה.
 תוך כדי, ד"ר ס' הירש הצליח להשיג מ"חברת התמיכה לבני-ישראל עובדי-אדמה ובעלי המלאכה בסוריה ואה"ק" אשר באודיסה תמיכה חד-פעמית ל'בני-יהודה'. גם סכום זה לא הציל את המצב.
 בקיץ 1901 כשהמושבה עמדה על סף התפרקות פנה גולדמן ב"מכתב גלוי לכל אגודות "חובבי-ציון" : ".. הצל הצילו מושבה עברית מכליון חרוץ". מצב המושבה ואיכריה החמיר. גולדמן הגיע למסקנה שקצרה ידו מהושיע והודיע לוועד-הפועל כי הוא נאלץ לעזוב את תפקידו. לפני עזבו הוא מסר את הטיפול בענייני המושבה לידי דוד שו"ב
 והפעם נוספו לכל הצרות שעכרו את ישיבתם במקום גם קרעים נוראים בינם לבין עצמם: יום אחד אסרו השלטונות העות'מאניים את  יושבי 'בני יהודה' אל הכלא בקונייטרה בטענה כי יהודי הכפר הם מרגלים אנגליים. הם הצליחו לחלץ עצמם בשלמונים - ה'בקשיש' הידוע, מה שתרם עוד יותר להתרוששותם. לשונות הרע סיפרו כי הייתה זו הלשנה מצד אחד המתיישבים, יש שהגדילו ונקבו בשם –ברנשטיין.
 גם הדיונים המשפטיים שערכו, איש נגד רעהו, לאחר מכן, לא תרמו לשיפור מצבם.
 משפחת ברנשטיין
 חיים שמעון הירש ברנשטיין, על פי עדות נכדתו שושנה קבשינבסקי, היה סוחר סיטונאי אמיד בצפת. הוא נהג לרכב על סוס לדמשק ולקנות שם בדים וגם בגדים מיוחדים של הערבים, בגדים רקומים. את הסחורה היה מוכר בכפרים הערבים שבהם עבר בדרכו ומחנותו שבצפת, הייתה זו פרנסה שרווח נאה בצידה. לחיים זה הוצמד הכינוי נכד'ס – הנכד של. . . אבי סבו, ביקש, כצדיקים אחרים לעת זקנה לעלות מאוסטרו-הונגריה בראשית המאה -19 לארץ-הקודש כדי לזכות ולהיקבר באדמתה, בצפת. מכיוון שלא רצו להשאיר את הסבא לבדו בארץ הנידחת שילחו אותו בני המשפחה, כמנהג הימים ההם, עם אחד מנכדיו הלא הוא משה, אביו של חיים ברנשטיין שנולד כבר בצפת.
 חיים נשא לאישה את פרומה בת שלום שנולדה בצפת בשנת 1860. השניים נכבשו לרעיון להקים מושבה יהודית בגולן ולהתפרנס מיגיע כפיהם. חיים מכר את רכושו, קנה בכספו כחבר אגודת 'בני-יהודה' שטח גדול - 300 דונם אדמת פלחה והתיישב בכפר הערבי. הוא עיבד את נחלתו החדשה והעסיק כמה 'חרתים' – פועלים חקלאים, מבין פלחי הכפר, מצא לו שותף ערבי והם גידלו סוסים. חיים שהיה מנכבדי האגודה, היה מקובל על כל תושבי הכפר. הוא אף כיהן פרק זמן ממושך כמוכתר הכפר ובנה לעצמו בית אבן מרווח בביר-א-שגום.
 בשנת 1912 ביקרו בכפר העסקן הציוני דוד [דיוויס] טריטש ואשתו. הם סיפרו שאנשים מן היישוב לא נהגו לבקר במושבה, שהייתה מעין בן חורג של ההתיישבות העברית. דוד ואשתו שטו בסירת מפרש מטבריה לכורסי ומשם רכבו לכפר. ביתו של המוכתר כפי שהעידו, היה הבית היחידי המסויד מבפנים ומבחוץ. האחרים גרו ממש ב'חושות', בקתות בנויות אבן מקומית או לבני בוץ עם גג קש .
 יהודי 'בני-יהודה' נהגו בחייהם ובהליכותיהם היומיומיות כשכניהם הערבים "הם גילחו את ראשיהם לבד מציצית בקודקודם, התהלכו יחפים, עטויי סחבות, לא ידעו לדבר יידיש(!), קישטו את אוכפיהם כדרך גנדרני הבדואים. . "  בקיצור , הם לא נבדלו משכניהם כמעט במאום; הם דמו להם בלבושם, דיברו ערבית ורמת חייהם לא הייתה גבוהה מזו של הפלחים. אבל חינוך וצורכי דת – זה סיפור אחר.  היו מקרים שערבים מכפרים אחרים ניסו להתנכל ליהודי המושבה במיוחד לנשים ולבנות, אך הפלחים של ביר א-שגום עמדו לימינם.  היהודים בטחו בשכניהם -  בנות היהודים עבדו בכל עבודות השדה, בעיקר בעונת הקציר, יש ונשארו לבדן בשטח מבלי שהעזו להתנכל להן.
 משה, בנם של חיים ופרומה, נולד בכפר באותו זמן שבו ילדה גם אשת המוכתר הערבי, שייח' הכפר - בן. אשת המוכתר מתה בלידתה ופרומה לקחה את התינוק היתום לביתה והיניקה אותו יחד עם בנה, כך הפכו השניים "אחים לחלב". אחרי משה נולדו לפרומה ולחיים שני בנים נוספים אברהם ושרגא-פייבל, אחים לנפתלי ולעוד שלוש בנות – חיה, חנה וזיסל.
 חיים ברנשטיין המשיך בעיסוקו במסחר בדים ובגדים גם בעת שבתו ב'בני-יהודה'. באחד ממסעותיו מצא את מותו. יש שיגידו כי נהרג כאשר נפל מסוסו. אחרים יטענו בתוקף כי צ'רקסים שהובאו לא מזמן מהקווקז על ידי השלטונות העות'מאניים ויושבו ברמה השוממה התנפלו עליו לשדוד את רכושו כשהיה בדרך בין קונייטרה לביתו ב'בני-יהודה', ותוך כך נרצח. 

חיים ברנשטיין הובא לקבורה בבית העלמין הישן של יהודי טבריה ועל מצבת קברו נחרט:

פ"נ ר' חיים

בר' משה נכד

ברנשטיין מצפת

ג' י"ב ניסן תרע"ו [5.4.1916]


כעבור שנה נהרג במושבה מסחה מבעיטת פרד בנו משה 'אח-חלב' לבנו של שייח' הכפר בו נולד ביר א-שגום,  בשנת 1919 נפטר שם אחיו אהרון

האחרונים בבני-יהודה
 המושבה העברית בכפר ביר א-שגום הלכה ודעכה לאיטה, עד שלא נותר ממנה אלא שמה בלבד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו אותה כל תושביה היהודים. בכפר נותרה רק האלמנה פרומה ברנשטיין שהתעקשה להישאר בביתה. ובניה –אברהם ושרגא – שלא מלאם ליבם לעזוב את אימם לבדה בכפר..
 המשפחה עיבדה את אדמתה וניהלה את אדמות שאר יהודים האגודה שעזבו את המקום.
 מלחמת העולם הראשונה נגמרה אך לא תמו מעשי האיבה -  בשנת 1920 התחוללו מהומות - יש שיגידו יזומות על ידי הבריטים - בצפונה של ארץ-ישראל בעקבות התקוממות של תומכי האמיר פייסל נגד הכוחות הצרפתיים ששלטו באזור. קבוצות גדולות של חורנים שוטטו בגליל ובסביבותיו עשקו ורצחו והיו שעשו יד אחת עם הכפריים המקומיים במעשי גזל ושוד. באין ברירה, משום שהחורנים היו חזקים מהם ואלימים, הצטרפו למעגל גם הבדווים של עמק הירדן.
 ב-1 מרס אותה שנה נפלה תל-חי.
 מסביב המה הסער, אך פרומה נשארה ב'בני-יהודה' עם שני בניה – אברהם ושרגא.
 הבנות נישאו, והבכור נפתלי, זה שהיה שומר בבית-גן לאחר רצח האיכר הגר ביקוב וסילוק השומרים הצ'רקסים משם  - אמרו כי באותו יום נסע לטבריה ויש שהגידו שכבר עזב את הארץ. בבית הוא לא היה.
 בבוקר 5 באפריל 1920 יצא שרגא כהרגלו לעבוד בשדה יחד עם שכנו, הערבי רג'א. עלי אחסן אבו שג'ר, עכשיו אחיו של שייח' הכפר, נכנס לביתה של פרומה, שהכירו כביתו, שבמשך עשרים ושתים שנה, מלחמם אכל. שלף אקדח וירה למוות תחילה בפרומה בת ה- 50, ואחר-כך בבנה אברהם בן ה-18 שנכנס באותו רגע לבית, והיה  ל- ג ב ו ר מלחמה! .

יש האומרים כי הרצח בוצע באכזריות על ידי 'נסס' – 'מלמד-הבקר' – הכלי שבו היו נוהגים לנקות את המחרשה מהבוץ, כלי שראשו ברזל וידית עץ ארוכה לו.
 השכנים הערבים של פרומה הם שהצילו את שרגא מהרוצח המשתולל  -שרגא עבד באותו זמן עם הפועל הערבי רג'א בשדה. הם שמעו יריות. הערבי אמר "בוא נברח". כנראה שידע מה הולך לקרות..
 רג'א החביא את הצעיר היהודי עד שנרגעו העניינים, העבירו את הירדן ושלח אותו למנחמיה לבת דודת אמו  האלמנה פרידה-זיסל גולדברג, ,[ אביה ר' אהרן-דוב (בער) שטיינהארט, מראשוני המתיישבים ב'בני-יהודה'  שבא לעזור לה, מצא את מותו מידי מרצחים בואדי פיג'אס בחזרו מטבריה מאזכרה לאביו {1908}].
 שרגא הגיע לטבריה וסיפר. אנשי הקהילה שיגרו סירה לחוף המזרחי של הכינרת, עלו ל'בני-יהודה', אספו את גוויות הנרצחים ואת רכושם, והביאום לקבר ישראל בטבריה, ליד קברו של חיים ברנשטיין.
 "רק מקץ שני ימים מצאו את ההרוגים בין ההרים" כתב משה דוד שו"ב בספרו "זכרונות לבית דוד". "הרוצחים השליכו אותם שמה ויהודי טבריה הביאו אותם לקבורה. את האם והבן קברו בקבר אחד, אנכי הייתי אז בטבריה והספדתי אותם בכאב לב".

 סוף דבר
 ניסיונם של אנשי "השומר" להתיישב בביר א-שגום, לאחר שב - 1910 נותרה שם משפחת ברנשטיין בלבד, הסתיים בהתיישבות בתל-עדשים שבעמק יזרעאל. 
 ניסיונו של זאב ז'בוטינסקי להושיב כאן אנשים ממשוחררי "הגדודים העבריים" נשאר במתכונת של אותיות על ניירות.
 מהכפר ביר א-שגום נותרה חורבת אבן אחת – אולי שרידי ביתה של משפחת ברנשטיין. המון אבני בזלת פזורות, דקל בודד ומעיין.
 אחרי נטישתן, הפכו האדמות, בתוקף צו בית משפט סורי, לאדמות סוריות כשרות למהדרין. הניסיונות להציל אותן נכשלו כישלון חרוץ.

מודיע ה"הגנה" בשם 'בן-נון' דווח בסוף שנות השלושים כי רוצח פרומה ובנה אברהם "הוא ידיד טוב עם אנשי עין-גב ונמצא בקיבוץ כבן-בית"..
 "אחרי הרצח נשארו בחיים שני בנים ושלוש בנות: האחד - נפתלי [זה שהיה שומר בבית-גן]– היגר לברזיל. השני הוא שרגא- פייבל [בנו שמואל נהרג במלחמת העצמאות  ]
 זיסל נסעה לאמריקה עם בעלה ויש לה שתי בנות. חיה התחתנה עם סרניק מכפר-תבור  [האמא של נחמה ושושנה. צבי סרניק מראשוני כפר תבור התאלמן משפרה אשתו, בת הכפר, בשנת 1918. הוא התחתן בשנית עם חיה ברנשטיין הבת של פרומה ברנשטיין מ''בני-יהודה'. כשנפטר צבי סרניק, עזבה האלמנה הענייה את כפר תבור ועברה לבני-ברק על יד חסידי ברסלב",  סיפר לי ד"ר גלעדי
 "הבת השלישית חנה נישאה ל"חולץ" (חלוץ) בשם קוסינסקי ששינה את שמו לגלעדי. בנו – ישראל גלעדי הוא רופא ידוע" סיפרה לי שושנה קבאשנייבסקי
 "ישנה משפחה גדולה ב''מאה-שערים', כנראה שעברו מצפת, הם נקראים ברנשטיין, לסבא הייתה אחות ושני אחים, אבל אנחנו לא בקשר אתם. כשהיינו ילדים והיינו מגיעים לירושלים עם ההורים אז נכנסנו לבקר, אבל מאז נותק הקשר". סיפרה לי נחמה בורטש מבני-ברק.
 שרגא-פייבל עבר לחיפה, לנווה-שאנן. אשתו היא לאה. בנם שמואל שנולד ב13.2.1929- נפל במלחמת העצמאות; כלוחם בחטיבת "עודד" נשלחה מחלקתו למלכיה ושמואל קיבל את הפיקוד על בית-המכס החולש על כביש הצפון ועל הדרך הלבנונית. ב- 5.6.1948 תקף האויב בכוחות עדיפים את מגיני המקום. שמואל נפצע בחזהו ומשביקשו החובש לסגת, ענה: "לנו, אין דרך נסיגה". לפנות ערב, בראותו שאין עוד תקווה להחזיק מעמד, נתן פקודת נסיגה, כשרוב חברי המחלקה היו כבר פצועים. בלכתו לעבר אחת העמדות, כדי למסור לאנשיה את הפקודה, נעלם ולא חזר עוד.  מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. 
 פרומה, בת הישוב הישן בצפת, אישה אמיצה ועיקשת, שניסתה להעניק ליישוב העברי אחיזה בגולן, שילמה על כך בחיי בעלה חיים ובחיי בנה אברהם. למצבותיהם המתפוררות עתה לאיטן בבית העלמין הישן בטבריה  נוסיף לזכרם את סיפורנו זה. 

מצבת משה ברנשטיין, בנם של פרומה וחיים מצפת, יליד המושבה העברית 'בני-יהודה' בגולן. נהרג במושבה מסחה [ט"ז סיון תרע"ד, 1914] מבעיטת פרד כשעבד שם כפועל חקלאי. נקבר בבית העלמין היהודי הישן של יהודי טבריה ליד קבר אביו שנרצח שנה לפני כן. 

 מצבת אהרן בן משה נכד [ברנשטיין] מצפת, שהיה מאחרוני התושבים היהודים במושבה 'בני-יהודה' שבגולן, נפטר שם בי' אלול תרע"ט. ונקבר בבית העלמין היהודי הישן של יהודי טבריה ליד קבר אחיו חיים ברנשטיין שנרצח שלוש שנים קודם לכן על-ידי שודדים צ'רקסים.

A tragic aspect I found here'
\ קרעים נוראים בינם לבין עצמם, עד כדי כך שברנשטיין (אחד מהם, כמובן...) הלשין בפני השלטונות העותומניים שהיהודים המתגוררים שם הם בעצם מרגלים אנגליים שיחריבו את המחוז.

And here

אנשי האגודה החדשים בני יהודה רכשו בכספם הפרטי ,מעל לשלושת אלפים דונם בנקודה שנקראה ביר א שקום ,שהיה מעל קבוץ עין גב של היום, באתר הישוב היהודי סוסיתא שבמרכז רמת הגולן, מידי שבטי הבדואים שהיו בעלי השטח, אנשי האגודה שמנתה בתחילה חמש משפחות ,התיישבו במקום והקימו בתים במושבה והחלו לעבד את הקרקע.
התושבים היהודים הראשונים בביר א שגום, גרו בתחילה בחושות ובתי בוץ כמו שכניהם שמהם למדו את החקלאות הפלחית בגידול תבואה ומשק חי ,כיוון שלא כול הקרקע נוצלו ומהפחד של מנהג הגיפטליק, לאדמה שאינה מעובדת בתקופה העותומאנית , השכירו את יתרת השטח לעריסים בדויים.
בני המושבה עברו תקופת מחלה קשה שבה מתו ילדים רבים,המתיישבים נטשו את המקום בשנת 1893, חמש שנים לאחר מכן בעזרת מוסדות יהודיים שבו המתיישבים לכפר ,אליהם הצטרפו עוד משפחות לגרעין ההתיישבות, לקראת מלחמת העולם הראשונה מרביתם של התושבים נטשו את הנקודה.
בהתיישבות ביר א'שקום לאחר הנטישה ,נותרה פרומה ברנשטיין ביחד עם שני בניה לשמור על שרידי המושבה ,אלא שבתחילת שנות העשרים בעקבות מרד ערבי כנגד השלטונות פרומה ובנה נרצחו והנקודה נעזבה ללא שוב , אדמות אלו הוחרמו בידי השלטון הסורי ואבדו עד מלחמת ששת הימים.

Saturday, December 08, 2018

When the US Information Agency Referred to "Palestine"

As I, and others, have consistently pointed out, the United Nations SC Resolution 242 does not mention "Palestine" as a state.

It does mention "the refugee problem" but without characterizing any specific nationality.  As we now know, some 60,000 Jews were cause to be refugees as a result of the 1947-49 hostilities, initiated by the Arabs, not to mention several thousands more expelled and ethnically cleansed from their homes in locations throughout Judea, Samaria and Gaza during the Mandate years, also by Arabs in a terror campaign.

Below, I have found, perhaps, the first mention of "Palestine" in what could be called, in a very qualified manner, a "state".  

The document is a "talking points" summary, dated August 7, 1967. It was composed or at least authorized by Leonard Marks, director of the US Information Agency at the time.*  It was presented to Averell Harriman, Ambassador at Large, under cover of an attached August 9 typewritten note informing him that the Talking Paper had been “released for us in all posts on the U.S. position in the Middle East.” The note indicates that copies of the Talking Paper were also sent to Walt Rostow and Eugene Rostow.

The questions he poses, and then provides answers for, are illuminating in that they largely reveal that rumor, bias and misinformation seems always to be at the basis of attacks on Israel.

The 18th question is formulated:

What about the Arab refugees from Palestine?

That might, to some people, to indicate a state of "Palestine" existed.

But reading the answer, it is obvious that that is not the case:

ANSWER: Secretary of State Rusk proposed that the refugees have a free and private choice of their future. The U.S. is firmly opposed to permanent eviction of the refugees, and to barring their return.

It is probable that not all would want to return to the Palestine area—especially if they were offered an opportunity for resettlement, with the required financial backing, in other Arab states.

It should be remembered that the United States has contributed over a third of a billion dollars to Palestinian refugee relief since 1950. This is about 70 per cent of the total funds made available for this purpose. So it cannot be said that the U.S. is not interested in the welfare of the refugees, or in a permanent solution of their problems.

In other words, the "Palestine" referred to is just an "area" and it is obviously the former Mandate area. "Arab states" are mentioned, but not a "Palestine". Moreover, the only framework for discussing those persons from an area called "Palestine" are "refugees".

Incidentally, question 19, deals with Jerusalem.  The question is phrased

The U.S. didn’t vote for condemnation of the Israeli annexation of Jerusalem by the U.N. General Assembly. Does this mean the U.S. concurs in the Israeli annexation?

The talking point reply notes that 

The United States has made it clear that the U.S. will not accept Israel’s unilateral action as a determinant of the future of Jerusalem.

However, it also notes that

The Israeli Government has said that its arrangements for the administration of Jerusalem were not an annexation. It seemed to the United States that the proposed U.N.G.A. resolution, which condemned annexation and called for its recision, was not directed to the situation on the ground.

On that, see here where official US statements are quoted, among them

On June 19, President said: “There must be adequate recognition of the special interest of the three great religions in the Holy Places of Jerusalem”. A White House statement on June 28 said that the President “assumes that before any unilateral action is taken on the status of Jerusalem there will be appropriate consultation with religious leaders and others who are deeply concerned … The world must find an answer that is fair and recognized to be fair. That could not be achieved by hasty unilateral action and the President is confident that the wisdom and good judgment of those in control of Jerusalem will prevent any such action.” 

Interestingly, the religious rather than the political and diplomatic aspects are paramount.

That is evident in the words of UN Ambassador Goldberg quoted there:

“During my own statement to the General Assembly on July 3, I said . . . the safeguarding of the holy places and freedom of access to them for all should be internationally guaranteed and the status of Jerusalem in relation to them should be decided not unilaterally but in consultation with all concerned. These statements represent the considered and continuing policy of the United States Government.”

There is there, however, this, too:

We do not recognize Israeli measures as having effected changes in formal status of Jerusalem.(a)Israelis are in that city, as they are in other recently occupied territory, as a result of hostilities last month.(b)Israel may thus be said to be an occupying power with duty under international law to conform its administration as closely as possible to existing local law.(c)Israeli action to establish a unified municipal administration of Jerusalem cannot be regarded and will not be recognized as a valid annexation, or a permanent change in legal status of Jerusalem in any sense.(d)It should be considered an interim administrative measure to provide a more convenient and efficient occupation regime for area formerly under Jordanian control, using Jordanian police and other officials wherever possible.(e)Government of Israel has made it clear that it does not claim that its unified administration of Jerusalem is an annexation.

President Trump's decision altered that policy, but not completely.

P.S.  Already way back when, they knew internationalization was wrong for Jerusalem and the Partition Plan was really dead.

* By the way, Marks foresaw the rise of alternative media in that 

he once implemented an unusual plan to explain US policy directly to the Vietnamese.

He wrote in his 2004 memoir, ``The President Is Calling," that ``the Vietnamese household was well served with gossip and information when the women gathered each morning at the fish market and swapped stories about local events. At the suggestion of one of our employees, I retained the services of talented storytellers who, each day, would compose stories describing the issues of the Vietnam conflict and report on the progress being made in repulsing the communist invaders.

``At night, singing troubadours would go to Vietnamese guesthouses, churches, and other gathering places. We eliminated daily newspapers and replaced them with live fish market correspondents."


Thursday, December 06, 2018

Chanukah: the "Anti-We're-Occupiers" Festival

From I Maccabees 15:32-34

32So Athenobius, the king’s Friend, came to Jerusalem and on seeing the splendor of Simon’s court, the gold and silver plate on the sideboard, and his rich display, he was amazed. When he gave him the king’s message,33Simon said to him in reply: “It is not foreign land we have taken nor have we seized the property of others, but only our ancestral heritage which for a time had been unjustly held by our enemies.34Now that we have the opportunity, we are holding on to the heritage of our ancestors.



Israeli Jews Can Apply?

To participate in a newly offered program to train comics illustrators one condition principle, admirably, is

Inclusion of ethnic and religious minorities of the Middle East and North Africa, recent immigrants, and those without formal art training

That program is 

Call for Artists: FREE Dearborn Comics Workshop (Ages 16+)Application deadline: Monday, Dec. 17 2018
Applicants of Middle Eastern and North African descent ages 16+ living in the Dearborn/Detroit area are invited to participate in a FREE 8-week comics workshop from Jan. 11 to Mar. 3, 2019! No experience necessary; all levels welcome to apply.
Workshop sessions will be held every Saturday from 9 a.m. to 12 p.m., followed by optional open studio time from 1 to 5 p.m., at the Dearborn City Hall Artspace Lofts. 
The workshop will be led by Palestinian graphic novelist Leila Abdelrazaq and Lebanese artist and designer Aya Krisht, as part of Abdelrazaq’s residency with the Arab American National Museum's Artists + Residents program.
Participants will create personal, autobiographical comics and self-publish them. They will then have the chance to sell copies of their comics at AANM's second annual Book & Print Fest in spring of 2019.

Israeli Jews can apply?

Comics of 'Palestine':



Monday, December 03, 2018

Consulate Is Chanukah Non-Friendly

I checked the three major social media platforms used by the United States Consulate General in Jerusalem.

No Chanukah greetings.



InstagramThere's a Christmas one up already.

Jews don't count?



Checked in at the Consulate's Instagram account today, Thursday, at 13:30.

There's a Christmas greeting.  No Chanukah. 

There's a similar Ramallah tree-lighting ceremony post at Facebook. No Chanukah.

At Twitter, Jason Greenblatt's Chanukah greeting is up, as a retweet.


Arabs as "Settlers"

From a House of Commons speech delivered by Earl Jowitt, a Labour politician who served as Lord High Chancellor of Great Britain on December 1. 1954:

...I visited the old Jerusalem and the Holy Places...I was deeply moved—I have never been more moved in my life, and this is what leads me to speak of it to-day—with what I saw in regard to the refugees. I saw them in old Jerusalem and I saw them in Jericho. I saw them, after seven years, still living in their inadequate tents. I am going to make an appeal from the heart to your Lordships' House, to this country and to the United Nations to try to do something to tackle and solve this problem. For seven years this has been going on. Some of the Jews will say, "The Arabs left voluntarily." I do not think that is an adequate answer. At Haifa and in the area around 41 there are large numbers of Arabs still living under Jewish rule. I went to the cadi's court and saw the cadi. He said he had 50,000 Arabs there still patronising his court. I spoke to him privately, and he told me that he had no sort of complaint to make about what was being done for them. It is obvious that they are happy and contented living under the Jews. He added: "The one thing we want is that there shall be peace, like we have here, throughout the Holy Land."

In the course of the war, for which the Arabs must bear a great deal of responsibility, there were undoubtedly incidents...one of the features of war that incidents do take place. It was the fear that incidents might happen that induced a large number of these Arabs to leave the country. I am bound to say (I feel it should be said) that I found amongst the Arabs intense bitterness. I found, I regret to say, a distrust of this country and of her promises. 

...With regard to the work of U.N.R.R.A. (and this should be said, because that work is due shortly to come to an end), I am afraid I was not impressed with what has been done, although many admirable people have devoted themselves to that work. I thought I found—these are only impressions—a good deal of over-lapping organisation. There had been in the past some peculation, almost inevitably, I suppose. In order to try and prevent peculation, they now insist on the filling of forms to an extent and complexity which I have rarely seen, with the result that the charitably disposed people who are trying to administer the funds given to them by U.N.R.R.A. are beset by these forms, and have to engage extra staff to fill them up, with little advantage to anyone. I hope that what I am about to say will not be used in evidence against me hereafter, but I am bound to admit that the individual effort which I saw being made by some individuals was, to my mind, far more effective than the work which U.N.R.R.A. were doing.

...The weakness of the U.N.R.R.A. position is that they have concentrated on maintaining these people and not on settling them. I can well understand the reason why—indeed, I saw and heard it: the reason is that there are some Arab politicians who are not anxious that this matter should be settled. When I talked about trying to resettle some of the people of these villages...and trying to get them to the fertile lands in the interior, the Arabs said, "No, we regard them as our first line."

I want to say this to your Lordship quite definitely. You cannot resettle these people in Israel. Do let us be quite clear about that. You cannot do it, because in Israel, where they used to be, new settlers have come; and you would not solve this problem at all by trying to resettle them there. You would merely have to remove the existing settlers, and you would have the same problem all over again. As I have said, though you put them on the same land you would find, generally speaking, that that land is very different from what it was; and, moreover, is now full of new houses. I think the Arabs realise this. What they said to me was that they ought to be given the chance to go back. I said, "Supposing they were given the chance to go back, would they go?"; and they answered, "No." So we have this situation...There is there a population of something of the order of 800,000 to 900,000 refugees, because a large number of children are born every year. They are without hope; they are without prospects, and they are carrying on a miserable existence on an inadequate supply of food. It is a festering sore. That situation cannot do anything to improve the character of the people who are receiving food but are denied any chance of doing any work or any hope of work in the future. They look back on the past and long to go back to their own lands which, in their imagination, have become now far greater and more wonderful than they ever were.

My Lords, I am quite satisfied that we cannot afford to allow this state of affairs to go on, and I beg you to end this situation. Whether or not they will settle in Jordan—and I did not see any of Jordan, except in the course of my trip from Jerusalem to Jericho and down to Jordan and the Dead Sea; I did not go further north—I cannot bring myself to think that, if they showed the same energy and initiative and had the same capital resources as the Jews, it would not be possible to settle them on the east of Jordan. If I am wrong on that, there can be no question whatever that they could be settled in Syria. I beg the Government to use their influence. I realise that it is not a matter for this country alone, but I beg the Government to use their influence to try to get something done about this matter. All your Lordships will agree that to have something like 800,000 or 900.000 people in this condition is a most serious situation for the peace and well-being of the world. I am not making the smallest criticism of the Government—I want them to understand that. All I am asking is for help in dealing with a problem which strikes me as being the most urgent problem with which I have ever come face to face in my life.


It's Gelt. It's Gold. It's Chanukah

As received from the Israel Antiquities Authority:

Hanukkah Gelt:

A cache of rare gold coins and a 900 year old gold earring were discovered at the port of Caesarea.

..."The cache is a silent testimony to one of the most dramatic events in the history of Caesarea -- the violent conquest of the city by the Crusaders. Someone hid their fortune, hoping to retrieve it -- but never returned."

This rare and important treasure, a small bronze pot holding 24 gold coins and a gold earring, was uncovered a few days ago at the Caesarea National Park...The gold cache was found hidden between two stones in the side of a well, located in a house in a neighborhood dating to the Abbasid and Fatimid periods, some 900 years ago.

According to the directors of the excavation, Dr. Peter Gendelman and Mohammed Hatar of the Israel Antiquities Authority, "The coins in the cache dating to the end of the eleventh century, make it possible to link the treasure to the Crusader conquest of the city in the year 1101, one of the most dramatic events in the medieval history of the city. According to contemporary written sources, most of the inhabitants of Caesarea were massacred by the army of Baldwin I (1100–1118), king of the Crusader Kingdom of Jerusalem. It is reasonable to assume that the treasure’s owner and his family perished in the massacre or were sold into slavery, and therefore were not able to retrieve their gold."

...At the center of the excavation and conservation activity...[i]s part of a sacred compound first built by Herod more than two millennia ago, as a tribute to his Roman patron, the emperor Augustus, and the goddess Roma. The newly discovered treasure was found in this area.

The well where the treasure was found was part of a house within the Fatimid and Abbasid neighborhoods, built some 1,000 years after Herod's reign, below the western façade of the Herodian temple. These neighborhoods also extended to parts of the inner harbor of the Caesarea port, which had already silted up by that time.

According to Dr. Robert Kool, coin expert at the Israel Antiquities Authority, "The cache is of a unique combination of coins not yet seen in Israel consisting of two types of coins: 18 Fatimid dinars, well known from previous excavations in Caesarea where it was the standard local currency of the time; and a small and extremely rare group of six Byzantine imperial gold coins. Five of the coins are concave and belong to the reign of the Byzantine Emperor Michael VII Doukas (1071–1079).