עוד דבר שנפל בדרך

האלבום "רוח אחרת" שיזם יונה פרסבורגר היה לתרומה אדירה לבניית נחישות המעש של הדור החדש אשר צמח לנו מאז ימי אוסלו והפירות של המחאה היום ניתן לזקוף גם לזכותו.

לצערי, חלקה של "האגודה לזכות הציבור לדעת" הוקטן שלא בצדק ושלא לפי התכנון המקורי. המאבק נגד התקשורת, כפי שאנו חוזים מולנו הוא תרכיב מכריע בהצלחה או, להיפך, לכשלון.

התבקשתי לחבר נוסח אשר ישולב בפרק על התקשורת וגם נוסח לעניין מהותו של מאבק של מחאה אך הם נשרו בשולחן המערכת.

אז, הנה מה שכתבתי, לשיפוטכם:

יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל בין השנים 1993-1995, נשא עמו טינה לא מבוטלת כלפי מפעל ההתיישבות של גוש אמונים. כאשר חג מעל לרבבות אשר באו והתקבצו מסביב לתחנת הרכבת הטורקית מסעודה שליד סבסטיה במסוקו, וזאת על מנת לבחון דרכי תגובה אפשרויות, פלט מילת הגנאי "פורשים", כאילו הוא עדיין איש פלמ"ח הרודף אנשי מחנה היריב הפוליטי-אידאולוגי בטרם מדינה, לפעמים מסגיר אותם לכובש הזר, לפעמים מפליא מכות בהם אבל כל הזמן בז להם.

והנה, בדרכו ל"שלום", הוא מוצא מולו 'גוף חוסם' מבוצר, נחוש ובלתי-מתפשר: אנשי ההתנחלויות, תושבי כפר ועיר, דתיים, חילוניים, גם פרופסורים ואנשי אקדמיה ועשרות אלפי 'עמך' שכבר בקיץ 1993, על מדשאות גן הוורדים מול הכנסת, ולאחר מכן, על חוף ימה של תל-אביב, טענו נגדו שאין לו מנדט. תוך שנה, הסיסמא אשר תונף אל-על תהיה "העם לא חתם". ואולם, מה שהמפגינים ראו כאמצעי מחאה סביר, ובהקבלה למדינות ולמצבים בארצות אחרות, אמצעי יעיל וצודק, ראה מר רבין שאיום ממשי על שלטונו.

לעולם לא נדע מה התרחש בליבו פנימה נוכח הידיעה ששר החוץ שלו וסגנו, מר שמעון פרס וד"ר יוסי ביילין, חתרו נגדו בשלב מסוים של ניהול המגעים עם אנשי אש"ף בנורבגיה בעוד הוא מקדם את המגעים עם המשלחת הפלסטינית בוושינגטון. אולי העוינות הברורה והגלויה אשר גילה יצחק רבין למתייצבים מולו בגנים ציבוריים, על המדרכות, בצמתים ובאוהלי המחאה ועל הגבעה נמול חלונות משרדו בקריה בירושלים גם נבעה כתוצאה מהתסכול שהיה לו מהלחץ שהוא מצא את עצמו בו.

מחוסר כלים מקצועיים או עדויות נאמנות אחרות, לא נוכל לקבוע קביעות חד-משמעויות כדי לבסס השערות בתחום זה. לא נוכל לדעת מה באמת חשב והעריך יצחק רבין. נותרה לנו רק עובדה אחת: יחסו הקשה, המזלזל, הבוטה והמחוספס כלפי התנועה העממית הגדולה והרחבה שקמה בישראל כדי להיאבק למען ארץ-ישראל ולמען הציונות מול המדיניות של כניעה, התרפסות אך חוקי ומקובל בהשוואה למדינות שאף הם עברו משבר אקוטי, אם בארה"ב והתנועה למען זכויות האדם שבהנהגתו של מרטין לותר קינג או המחאות נגד מלחמת וייטנאם; אם באנגליה ותנועת הפציפיזם ופירוק הנשק הגרעיני אשר הנהיג ברטרנד רוסל; ואם מאבקים אחרים של סולידרטי בפולין או הסטודנטים ברחובות פאריס.

ביסוד ההתנכרות לתנועת המחאה היתה מונחת פסילה עד כדי דה-לגטימיזציה של זכות האזרחים בכלל לנהל מאבק זה ובדרגה נוספת, גישת הממשל הרביני שללה את אופי המחאה ומייד ניסתה להדביק לה פן "קיצוני" ואף "פשיסטי". אם ביוזמתו ואם כתוצאה מיעוץ של איש תקשורת ויחסי צבור שנון, לכאורה, רבין הנהיג הדבקת תווית של "ימין קיצוני" לכל קבוצה מפגינה. שותפו לממשלת אוסלו, פרס, הטיל פעם כלפי הגב' רות מטר, חמותה של נדיה ושותפה בהובלת "הנשים בירוק", התרסה והמליצה לה לחזור לארץ-מוצאה שהוא בטעות חשב שהיא ארה"ב (רות נולדה באוסטריה). הנה, פרס פועל כאנטי-ציוני בנסיון לגרש מהמולדת עולה ותיקה.

לצורך מאמץ שלטוני זה גוייסו שכבת ה"אליטות" שעשרות שנים ראו את עצמן כשותפים לדרך מה שפעם נקרא "המחנה הפועלי". קול המחאה שותק ע"י פעולות ההעלמות מצד אחד, ומצד שני ע"י הבלטה של דמויות קיקיוניות ויוצאות-דופן כדי להשחיר. ח"כ בני בגין העיד שמשך כשלשה חדשים הוא השתדל לשווא להביא לידיעת הצבור הרחב, דרך הופעה בטלויזיה, את דברי "נאומי ערפאת". והנה, לאחר שבישיבת ועדת החוץ והבטחון של הכנסת רמז שמעון פרס שבעצם החומר שבקלטות הוא מזוייף ולא-אמיתי, מר בגין זומן להופיע בפני מצלמתו של רפיק חלבי ומול שאלותיו של חיים יבין לא בגלל המסר הלא-נעים שהעביר ערפאת לצבור שלו בשפתו אלא כדי ל"הוכיח" שבגין עוסק בחומר שקיים כלפיו ספק.

ואם בספק נגענו, פרשת "ביטול" המאנה הפלסטינית מאפריל 1994, מדגימה פן נוסף של מאמצי השלטון לדכא בכל צורה שהיא את המחאה וההתנגדות לתהליך אוסלו.